להיות בטוחה באבחנה, להתיידד עם הדיכאון, לסייע לילד לקבל את המצב, לעודד אותו, להקפיד על שינה ולנהל את הטיפול התרופתי: 8 עצות חשובות להורים לילדים שאובחנו עם דיכאון
עופר מאיר
זה נשמע כמו סוף העולם: הילד החמוד שלך, הקטן, משוש חייך, כל עולמך – קיבל מפסיכיאטר ילדים אבחנה קלינית של "דיכאון". האם נגזר עליו להיות אומלל כל חייו? האם הדברים כבר לא יהיו אותו הדבר לעולם? האם לא תהיו משפחה מאושרת? מה בכלל אפשר לעשות במצב כזה? הנה 8 עצות מעשיות להתמודדות.
◄להיות בטוחה באבחנה
איש לא מכיר את הילד שלך יותר טוב ממך ולא חש אותו כמוך: האם האבחון שהוא קיבל מרגיש לך מדוייק? נכון? מתאר את המצב? אם ההתנהגות שלו מוזרה לך כבר זמן מה, הוא עובר בין אדישות ושעמום לבכי ורגזנות, נמצא בנסיגה חברתית, לא נהנה מדברים שפעם היו לו כיפיים ולא מתנהג כמו עצמו – ייתכן שהאבחנה של "דיכאון" תעשה לך סדר ושכל ותסביר דברים. מנגד, אם את מרגישה שהפסיכיאטר/ית לא היה קשוב דיו אלייך או אל הילד או שהאבחון פשוט לא מסתדר לך – חוות דעת שנייה (second opinion) אצל איש/אשת מקצוע נחשב, יכולה להיות ממש במקום.
◄להתיידד עם הדיכאון
המחשבה שהילד שלך אובחן עם דיכאון יכולה להיות מטלטלת. רגשות האשמה הם כנראה בלתי נמנעים, אבל יש (הרבה) מה לעשות אחרי ההלם הראשוני: בראש ובראשונה להתחיל להתיידד עם המחלה, להכיר אותה, להבין במה בדיוק מדובר ולהשיג מידע איכותי.
דיכאון אצל ילדים (ובטח בקרב בני נוער) הוא ממש לא עניין נדיר או לא מוכר וחבל שלא להתגלח על זקנם של אחרים ולקבל עצות וטיפים משני חיים.
האינטרנט הוא מקום נהדר להתחיל בכך, במטרה להשיג חומר מ-2 סוגים: מידע רפואי מוסמך (מאתר קופת החולים, בתי חולים וכך הלאה); תמיכה ועצות מהורים למטופלים (רשתות חברתיות, אתר "כמוני" וכדומה).
אחרי ההיכרות, פעמים רבות רואים שהמפלצת היא אכן מפלצתית – אבל יש דרכים טובות להקטין אותה לגדלים הגיוניים ולשמור אותה "על אש קטנה" במשך תקופות ארוכות.
◄לסייע לילד לקבל את האבחנה
באופן לא מפתיע, רוב הילדים לא אוהבים להיות הברווזון המכוער או הכבשה השחורה שבחבורה. קבלת אבחנה כה מדכאת עלולה לגרום להם לתחושות קשות של שונוּת ושל דחייה חברתית.
יש כאן עבודה רגשית רבה לעשות – הן עם הילד עצמו והן עם הסביבה שלו. בעניין זה יש הבדל בין "אתה דיכאוני" לבין "אובחנת עם דיכאון" (כמו: אתה סוכרתי מול יש לך סוכרת). הניסוח השני מקובל יותר היום ומאפשר לילד לקבל את המחלה כחלק ממנו, אבל לא ככזה שמגדיר אותו: גם יש לו עיניים חומות, גם יש לו ציונים טובים במתמטיקה וגם יש לו מחלה בשם דיכאון. הכל בסדר.
איש מקצוע מתחום הטיפול, הורים שעברו חוויה דומה או מכרים עם הבנה רגשית יוכלו לסייע לך להבין כיצד להעביר את המסר לילד ולסביבתו בצורה הטובה ביותר.
» הבדיקה הגנטית המהפכנית להתאמת תרופה פסיכיאטרית לילד שלך עפ"י ה-DNA שלו
» תסמיני דיכאון אצל ילדים ומתבגרים, אבחון הבעיה, הטיפול בדיכאון
» סימנים של דיכאון אצל מבוגרים
◄להקפיד על התעמלות ותזונה
"הקפד על תזונה נכונה ועל ביצוע סדיר של פעילות ספורטיבית" היא המלצה גנרית שנכונה תמיד, לכל אחד, בכל גיל, בכל מצב. עם זאת, ישנם מטופלים שיכולים להפיק מכך תועלת רבה יותר.
ספורט, לדוגמה, נחשב היום לחלק אינטגרלי מהטיפול הלא-תרופתי בדיכאון, הן כמניעה והן כטיפול בדיכאון שהתלקח. לתזונה מאוזנת יש הפוטנציאל להפחית אפיזודות דיכאונית ולגרום להן להיות פחות חריפות.
כמובן שלא צריך לאמן את הילד כאילו שהוא הולך לסיירת מטכ"ל – כן אפשר וכדאי לייצר שגרה שבה יש פעילות גופנית סדירה ותזונה כמה שיותר בריאה, שניתן יהיה להמשיך ולבצע אותה (ככל האפשר) גם בתקופות של מצב רוח פחות טוב.
◄לישון היטב
שוב אנחנו בעצה גנרית שנכונה לכולם. עם זאת, הקשר בין שינה לבין דיכאון הוא חזק מאוד (אם טרם שמתם לב לכך, אתם צפויים לגלות זאת בהמשך הדרך).
שינוי משמעותי בשינה (בייחוד עליה במספר שעות השינה, אבל לא רק) יכול לבשר על דיכאון מתקרב. במהלך אפיזודה של דיכאון מז'ורי לעתים המטופלים ישנים שעות ארוכות ורבות (אפילו ברוב היממה).
מעקב אחר שעות השינה יהיה נכון תמיד. בנוסף לכך, מומלץ להקפיד על היגיינת שינה: סביבה מתאימה לשינה, חדר חשוך, ללא גירויים (ללא טלוויזיה או משחקי וידאו), שעות קבועות וכן לשמור על שגרת ערות קבועה ותקינה בשעות האור.
◄זמן איכות
אין כמו זמן איכות עם הילד שלך, שבו פשוט תהנו זה מחברתו של זה, בלי לדבר על מחלה, על תרופות או על כל עניין מציק אחר. פשוט להיות שם בשבילו, להרגיש אותו ולהנות איתו. אפשר ללכת לקניון, להצגה, להופעה, לטיול, לנסיעה – כל דבר שבו יהיה משהו חיצוני לכם שבו תוכלו שניכם להתרכז ועליו תוכלו לדבר, יהיה נהדר. בזמן הזה תוכלי להזכיר לילד שלך שאת מאוד אוהבת אותו ושאת שם בשבילו, לדבר איתו על התכונות המשובחות שלו ועל ההישגים שלו, לשאול אותו מה מציק לו ומה חסר לו ולטעת בו ביטחון עצמי ביכולותיו, בשכלו ובגופו, כפי שרק אמא יכולה.
◄לנהל את הטיפול התרופתי
המחשבה על ילד קטן שלוקח תרופות פסיכיאטריות יכולה להיות מבעיתה. כמעט ואי אפשר למצוא הורה שמאושר מהמחשבה הזאת – אפילו כזה שהילד שלו מציג תסמינים עקשניים וקשים מנשוא.
אם וכאשר התגברנו על המשוכה הפסיכולוגית הזאת והתחלנו בטיפול תרופתי – חשוב לוודא שהוא משיג את מטרתו (כלומר: יעיל) ולא גורם לתופעות לוואי בלתי נסבלות. ישנן בשוק לא מעט תרופות שניתן לנסות.
בפסיכיאטריה הטיפול עובד בשיטת "ניסוי וטעייה": נותנים תרופה ß ממתינים כחודש-חודשיים ß לא עובדת? ß מנסים עוד אחת ß וחוזר חלילה.
כיום ניתן לדעת מראש על התאמה תרופתית ועל תופעות לוואי חריפות שצפויות להתעורר אצל הילד – באמצעות בדיקה גנטית חדשנית, שבאמצעות דגימת רוק מנתחת את ה-DNA של הילד ומצליחה להגיע למסקנות מבוססות על התרופות הפסיכיאטריות שיתאימו לו.
◄להיות עם האצבע על הדופק
כאמא (וגם כאבא) את יודעת להרגיש את הילד שלך ולחוש אם משהו אינו כשורה. למרבה הצער, דיכאון איננו מחלה שניתן לקחת אנטיביוטיקה ש"תכחיד את החיידק" ותרפא את המטופל – אלא מחלה כרונית שצפויה להישאר לאורך זמן. ניהול מיטבי שלה (הן של המטופל עצמו, ככל שהוא מתבגר ולוקח אחריות על עצמו והן של ההורים) חיוני להצלחת הטיפול בה.
בביטוי "להיות עם אצבע על הדופק" הכוונה היא לשים לב לדברים ולשאול שאלות: האם הכל בסדר כרגע? האם התרופות שהוא מקבל באמת עושות עבודה טובה? האם הבן שלי מבטא את רגשותיו ומחובר לעצמו? אולי כדאי להציע לו טיפול פסיכולוגי לזמן מסויים? מתי ראינו לאחרונה את הפסיכיאטר? האם יש מקום לקבוע פגישה או להקדים את הפגישה הבאה? וכך הלאה.
ההתמודדות עם הדיכאון של הבן (או של הבת) היא בהחלט לא פשוטה – אבל ניתן לעשותה בצורה יעילה ורגישה, שמוודאת שאיכות החיים של הילד לא מאוד נפגעת ושהאושר שלו נשמר, ככל הניתן.
